יש לי זמן
בזכות רחלי (החרדית המקסימה מהחוג למגדר) קניתי לי פלאנר- שזה למעשה יומן שעשוע כזה. מסוג היומנים שרציתי לנהל כשהזמן שלי יחזור להיות ברשותי.
הרכבתי אותו לבד באתר הזה: https://amazingday.co.il/
ענתה לי בטלפון איזו מקסימה אחת שהיא כנראה בעלת העסק- מהאופן שבו דיברה איתי בחמש וחצי אחר הצהריים- היה נשמע שיש לה זמן בשפע. זה התאים מאד לרצון שלי לקנות יומן, שלפי כל הסימנים יכול להבהיר היטב שהזמן שלי חזר להיות שלי.
עיצבתי אותו מתוך מבחר אפשרויות באתר הזה. בחרתי פרחים נעימים של אביב. פינקתי אותו בכל התוספות. קליפסים וכיסים מפלסטיק ומקרטון. חיכיתי לו בסבלנות עד שהגיע עם שליח עד הבית. פתחתי אותו בהתרגשות ורשמתי בתוכו את הדברים הקבועים שלי; יומיים הוראה, ויום אחד בבר אילן. כמה פגישות שכבר עמדתי לשכוח שקבעתי אותן (נרשמו על פתק אחד שהמנקה כמעט זרקה לפח).
זהו. יש לי יומן של חצי שבתון. אני אוהבת אותו. יש בו מקום לרעיונות. יש בו חלונות ריקים. יש בו את ההתחייבויות שלי.
כשחיבקתי את היומן החדש שלי- נזכרתי ביום שבו נכנסתי לעבודה במשרד החינוך. היו שם יומיים של קליטה בלי ממש חפיפה וזהו. אחרי יומיים התחילו להגיע טלפונים פעם בכמה ימים; מלשכת המנכ"ל... או לשכת השר... או לשכת יושבת ראש המזכירות הפדגוגית. יש ישיבה דחופה. המנכ"לית מבקשת להגיע לכנס הזה. צריך לייצג את המשרד בוועדה הזו. שם. לא לא בסוף זה בוטל. זה זז בשבוע... פעם אפילו קיבלתי זימון ממשרד ראש הממשלה. לכל הלשכות יש מזכירות, לרובן שתיים או שלוש מזכירות. אחת תמיד על היומן. כשמתחלף בעל תפקיד מתחלפת המזכירה של היומן.
לי לא הייתה אף מזכירה אחת. היה לי יומן והייתה לי שותפה ליומן שעזרה לי. בהתחלה זו הייתה חגית, אחר כך איילת. הן עזרו לי בטובן לקבוע ישיבות מורכבות ולהבין בימים מסובכים לאן אני צריכה להגיע. אחרת באמת הייתי אבודה. הן עשו את זה בתוך עשרות משימות אחרות, ובאמת מתוך רצון טוב ומסירות.
רחל מתוקי, זכרה לברכה, יו"ר המזכירות הפדגוגית שקיבלה אותי לתפקיד, הייתה זו שטבעה את הביטוי- "תפילו יומנים!". ביטוי שלבש צורה ככל שחלף הזמן. לא האמנתי שאפשר להתרגל לזה. להתרגל לרעיון שהיומן שלך לא שלך, שתכנון הזמן שלך לא מעניין אף אחד.
זה לא שלא היו לי תכנונים; צוותים חיכו לי, היו משימות שהייתי צריכה לבצע, ניירות לכתוב. מיילים להשיב עליהם. סיורים שהכינו לכבודי. פגישות ברחבי הארץ, בבוקר ובערב. בכל זאת, תמיד- תמיד- אם מישהו בהיררכיה מעליך קורא לך לישיבה- בכל שעה בכל מקום- תל אביב או ירושלים- את באה. היומן נופל. ככה זה. נכון יותר, מישהו ביומן שלך נופל. נעלם. מישהו שחיכה הרבה זמן לפגוש אותך. מישהו שיצטרך לחכות עכשיו מחדש.
זה היה קיצוני, וכמובן גם מאד לא יעיל, והפגין הרבה מהאדישות של המערכת כלפי כל מה שנקרא להיות מקצוען. התרגלתי לזה. למדתי לקבוע פחות דברים. למדתי לא להתחייב להגיע. הרגלתי את האנשים סביבי שאי אפשר לדעת מה בסוף יקרה ומה יתבטל.
זה היה מעייף מאד.
הנה עכשיו חזרתי לעצמי, והזמן שלי חזר אלי.
אני אמנם עסוקה. לפעמים יש לי יותר משימות משעות ביממה. אני מסיימת מידי פעם יום בתחושה שלא הספקתי כלום. בכל זאת, החירות הזאת- לקבוע פגישה, או לא לקבוע פגישה, ובעיקר לדעת שאפשר להבטיח ולקיים.
הנה קצת לאה גולדברג: ימים לבנים- שיר על הזמן כשהוא צף לו לאט. אתפלל שיהיו לי ימים רבים כאלה.
יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.
לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.
וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,
כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,
עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.
כָּל-כָּך קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!
הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר
לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.
יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.
הרכבתי אותו לבד באתר הזה: https://amazingday.co.il/
ענתה לי בטלפון איזו מקסימה אחת שהיא כנראה בעלת העסק- מהאופן שבו דיברה איתי בחמש וחצי אחר הצהריים- היה נשמע שיש לה זמן בשפע. זה התאים מאד לרצון שלי לקנות יומן, שלפי כל הסימנים יכול להבהיר היטב שהזמן שלי חזר להיות שלי.
עיצבתי אותו מתוך מבחר אפשרויות באתר הזה. בחרתי פרחים נעימים של אביב. פינקתי אותו בכל התוספות. קליפסים וכיסים מפלסטיק ומקרטון. חיכיתי לו בסבלנות עד שהגיע עם שליח עד הבית. פתחתי אותו בהתרגשות ורשמתי בתוכו את הדברים הקבועים שלי; יומיים הוראה, ויום אחד בבר אילן. כמה פגישות שכבר עמדתי לשכוח שקבעתי אותן (נרשמו על פתק אחד שהמנקה כמעט זרקה לפח).
זהו. יש לי יומן של חצי שבתון. אני אוהבת אותו. יש בו מקום לרעיונות. יש בו חלונות ריקים. יש בו את ההתחייבויות שלי.
כשחיבקתי את היומן החדש שלי- נזכרתי ביום שבו נכנסתי לעבודה במשרד החינוך. היו שם יומיים של קליטה בלי ממש חפיפה וזהו. אחרי יומיים התחילו להגיע טלפונים פעם בכמה ימים; מלשכת המנכ"ל... או לשכת השר... או לשכת יושבת ראש המזכירות הפדגוגית. יש ישיבה דחופה. המנכ"לית מבקשת להגיע לכנס הזה. צריך לייצג את המשרד בוועדה הזו. שם. לא לא בסוף זה בוטל. זה זז בשבוע... פעם אפילו קיבלתי זימון ממשרד ראש הממשלה. לכל הלשכות יש מזכירות, לרובן שתיים או שלוש מזכירות. אחת תמיד על היומן. כשמתחלף בעל תפקיד מתחלפת המזכירה של היומן.
לי לא הייתה אף מזכירה אחת. היה לי יומן והייתה לי שותפה ליומן שעזרה לי. בהתחלה זו הייתה חגית, אחר כך איילת. הן עזרו לי בטובן לקבוע ישיבות מורכבות ולהבין בימים מסובכים לאן אני צריכה להגיע. אחרת באמת הייתי אבודה. הן עשו את זה בתוך עשרות משימות אחרות, ובאמת מתוך רצון טוב ומסירות.
רחל מתוקי, זכרה לברכה, יו"ר המזכירות הפדגוגית שקיבלה אותי לתפקיד, הייתה זו שטבעה את הביטוי- "תפילו יומנים!". ביטוי שלבש צורה ככל שחלף הזמן. לא האמנתי שאפשר להתרגל לזה. להתרגל לרעיון שהיומן שלך לא שלך, שתכנון הזמן שלך לא מעניין אף אחד.
זה לא שלא היו לי תכנונים; צוותים חיכו לי, היו משימות שהייתי צריכה לבצע, ניירות לכתוב. מיילים להשיב עליהם. סיורים שהכינו לכבודי. פגישות ברחבי הארץ, בבוקר ובערב. בכל זאת, תמיד- תמיד- אם מישהו בהיררכיה מעליך קורא לך לישיבה- בכל שעה בכל מקום- תל אביב או ירושלים- את באה. היומן נופל. ככה זה. נכון יותר, מישהו ביומן שלך נופל. נעלם. מישהו שחיכה הרבה זמן לפגוש אותך. מישהו שיצטרך לחכות עכשיו מחדש.
זה היה קיצוני, וכמובן גם מאד לא יעיל, והפגין הרבה מהאדישות של המערכת כלפי כל מה שנקרא להיות מקצוען. התרגלתי לזה. למדתי לקבוע פחות דברים. למדתי לא להתחייב להגיע. הרגלתי את האנשים סביבי שאי אפשר לדעת מה בסוף יקרה ומה יתבטל.
זה היה מעייף מאד.
הנה עכשיו חזרתי לעצמי, והזמן שלי חזר אלי.
אני אמנם עסוקה. לפעמים יש לי יותר משימות משעות ביממה. אני מסיימת מידי פעם יום בתחושה שלא הספקתי כלום. בכל זאת, החירות הזאת- לקבוע פגישה, או לא לקבוע פגישה, ובעיקר לדעת שאפשר להבטיח ולקיים.
הנה קצת לאה גולדברג: ימים לבנים- שיר על הזמן כשהוא צף לו לאט. אתפלל שיהיו לי ימים רבים כאלה.
יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.
לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.
וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,
כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,
עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.
כָּל-כָּך קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!
הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר
לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.
יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה