פגישה אישית עם שמעון אדלר דברים לזכרו

את שמעון הכרתי דרך אגב. בלי לדעת כלל מי היה. כך היו ממילא הלימודים במנדל. למדנו לנהוג גינונים בשלב השקת הכוסות והכיבוד, אבל במהלך ימי הלימודים עם אנשי הסגל היינו בשיח פתוח וחברי.
שמעון הופיע לראשונה בפנינו כמנחה בסדנה בשנה ב'. היינו קבוצה קטנה עם שלושה מנחים גדולים: ליה, שמעון ושמואל. בכל פעם היינו לומדים ומלמדים. עושים סבב; מספרים מה נשמע אתנו ומה נשמע עם הפרויקט החברתי חינוכי שלנו.
שמעון היה מתבונן בכל אחד כשדיבר. מעיר מעט. מעלה שאלה. מקשיב. כשהיה מקשיב מאד, או עוסק ברגש עמוק- היה עוצם עיניים.
לא הכרתי מי היה. לא ידעתי באילו תפקידים החזיק. הוא היה פשוט המורה שלנו.
בסוף הסדנה קיבלנו משלושת המנחים את המשפט המפורסם שכתב שמואל בן הלל. ממוסגר בתמונה קטנה.

לימים כשקיבלתי את תפקיד מפמ"ר אזרחות וגילית כמה קשה להיכנס לתפקיד, ובמיוחד כמה קשה ליצור יחסי אמון ועבודה עם החמ"ד- אמרו לי חברים- לכי דברי עם שמעון. לא תצטערי.
זכיתי ופיניתי לי ערב אחד ובאתי אליו. ישבנו במשרד שלו במנדל. תחילה הקשיב לי באריכות. בלי שידעתי הכיר ממילא את כל הדברים. הבנתי את זה רק מאוחר יותר. בשיחה הזו שהתארכה דיברנו מלב אל לב. אני זוכרת היטב- את ההקשבה העמוקה, כשהערב ירד. דיברנו על דברים רבים. באותו הערב ברגע אחד הוא היה שותף שלי להתלבטויות העמוקות ביותר. לבסוף נתן לי עצה אחת. הוא אמר לי- לכי תפגשי את האנשים. פגישה שאינה עבודה אלא היכרות. תכירי אותם, תשתו קפה אחד על אחד במשרד בלי שום עניין של עבודה, בלי קשר לתפקיד שלהם. ספרי מי את, ושמעי כל אחד ואחת מהם. מה מעניין אותם? במה הם עוסקים? מה שלומם? אחר כך, הכל יהיה קל יותר. אדם שמקשיבים לו, שרואים אותו, שפוגשים אותו כפי שהוא- לא שוכח את זה. הערוץ נשאר פתוח. הלב זוכר.

שמעון היה איש עדין מאד, רך ונחוש, צנוע, חכם ואוהב אדם.
שמעתי שהוא חולה מאד רק ממש בימים האחרונים. ביקשתי לבקרו, אך הוא כבר לא קיבל מבקרים. הספקתי לשלוח לו בכתב הודעה קצרה והוא השיב לי כמה מילים קצרות וטובות כל כך.
אני כותבת את המילים האלה כדי להיפרד ממנו. פרידה אחרונה.

לקריאה נוספת הקלק/י על הקישור
https://hemdat.ac.il/blog/2018/06/21/%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9F/



יעל גוראון